פרוטוקול של פאנל בנושא קבלת שבת ע"י נשים – כ"ה אלול תשע"ג (בסדר דיבור באירוע)

Protocol of the Panel on Women leading Kabbalat Shabbat, 31/8/13 (in order of speech at the event)

דבי וייסמן, מנחה: אני נמצאת כאן בתפקידי כיו"ר וועדת ההלכה והמנהג של ידידיה ומטרתי היא לדבר על מסגרת הדיון. הפאנל הנוכחי הוא רק ההתחלה של תהליך שילווה אותנו בשבועות הקרובים. אנחנו מתייחסים כרגע רק לנושא של קבלת שבת—דהיינו, שמונה מזמורי תהילים ושני פיוטים, לפני תפילת מעריב. אבל יכול להיות שזה יפתח נושאים אחרים הקשורים במעמד האישה בתפילה.

לפני שמונה שנים, הקהילה עברה תהליך דומה. אז הנושא היה קריאות תורה מעורבות, וכידוע קיבלנו החלטה שלא ללכת בכיוון ההוא. אבל יש חברים שמעוניינים להכניס שינויים מסוימים. המציאות סביבנו השתנתה, והקהילה השתנתה.

אנחנו עשינו את הסעודה השלישית היום, עם הדיון, על מנת לנצל את העובדה שבמשך החודש הקרוב, נתראה הרבה מאד—בבית הכנסת, בסעודות חג בבתינו, או בדרך. זאת הזדמנות נאותה להמשיך בשיח הקהילה סביב הנושא. נפרסם את הסיכומים מהיום, בשתי השפות. בשבת פרשת בראשית, לאחר הקידוש, נקיים שבת עיון עם קבוצות דיון בשתי השפות. לאחר מכן, נפיץ שאלון (שוב, בשתי השפות) בדואר אלקטרוני. ההכרעה תתקבל על ידי הקהילה. כל התהליך יהיה שקוף ודמוקרטי.

אחד ההבדלים בין תהליך זה לבין תהליך דמוקרטי בכנסת, למשל, הוא ששם, אם בהצבעה יש רוב של 51%, החוק עובר. ברור לנו שהרוב אצלנו חייב להיות גדול יותר מזה, על מנת שההחלטה תתקבל בקהילה. אין לנו שום עניין לפרק את הקהילה. מה בדיוק יהיה הרוב ה"מיוחס" או המיוחל, אנחנו טרם יודעים. נצטרך לברר את זה יחד עם הוועד המנהל.

אף אחד בוועדה שלנו לא צידד בשינוי בכיוון שכל ליל שבת, אישה תוביל את תפילת קבלת שבת, כמו שנהוג במספר קהילות אחרות. אלה שחשבו על השינוי מבקשים לאפשר לנשים, מדי פעם, להוביל את הקהילה בתפילת קבלת שבת.

Debbie Weissman, moderator: I am here as Chair of the Committee on Halakha and Minhag, and my task is to speak about the framework of the discussion. The present panel is only the beginning of a process that will involve us for the coming weeks. We are now relating only to the question of Kabbalat Shabbat—namely, the eight Psalms and two piyutim, before Ma’ariv. But we may also at a later stage open up other questions with regard to the role of women in Tefilah.

Eight years ago, the community went through a similar process. At the time, we discussed the possibility of mixed Torah readings, and, as you know, we decided not to go in that direction. But now there are members who are interested in introducing certain changes. The reality around us has changed, and the community has changed.

We are holding this Seudah Shlishit today, with the discussion, in order to take advantage of the fact that in the next month, we will see a lot of one another—in shul, at festive meals in our homes, or on the way. This is a good opportunity to continue the communal conversation around this theme. We will send out summaries of the panel’s remarks, in both languages. On Shabbat Parshat B’reishit, after Kiddush, we’ll have a Shabbat Iyun, with discussion groups in Hebrew and in English. After that, we’ll send out questionnaires, again in two languages, on e-mail. The decision will be reached by the community in a process that will be transparent and democratic.

One of the differences between this process and what goes on, for instance, in the Knesset, is that there, if a bill gets 51% of the vote, it is enacted into law. It is clear to us that our majority must be greater than that, for the change to be instituted in the shul. We have no interest in breaking up the community. What exactly is that special majority that we would require, we don’t know yet—we’ll have to work it out together with the Va’ad Menahel.

No one on the committee was in favor of women leading Kabbalat Shabbat every week, as is the custom in a number of communities which have instituted this change. Those who support the change want women occasionally to lead Kabbalat Shabbat, as an option.

פאנל ידידיה שבת ניצבים וילך – השתתפות נשים בתפילה / אלעזר נחלון

א.

אני מקווה שהדיון יתנהל באופן מכובד וענייני, באופן שיאפשר עיסוק מעמיק בנושא ופתיחות לשכנוע הדדי, ובאופן שבו גם מי שעמדתו לא תתקבל במלואה – וזה יכול להיות כל אחד מאיתנו - יחוש בנוח עם התהליך. המרקם הקהילתי של ידידיה הוא חזק מספיק, להערכתי, כדי להכיל דיון כזה, ולקבל גם הכרעה שיש מי שלא יזדהה עמה, לכאן או לכאן, אך בתהליך נכון ומכבד, בייחוד אם לא יהיה מדובר בהכרעה "בינארית".

ב.

שני סיפורים:

א. בשלהי שנות התשעים, עם ראשית נישואינו, גרנו באזור אחר לגמרי בירושלים. בבית הכנסת שהתפללנו בו – ואהבנו אותו מאד - לא ניתן מקום כלשהו לנשים. מדי שנה, בשמחת תורה, היינו צועדים כשעה כל כיוון למניין "יקר" בקטמון. הרגשנו שלפחות ביום הזה אנו רוצים להיות במקום שבו לנשים יש חלק משמעותי – גם בריקוד עם הספר, וגם במתכונת כזו או אחרת של קריאה בתורה של נשים (שם - בלא ברכה). אני זוכר שכשהגענו אז ל"יקר" אמרו לנו שיש קהילה באזור בקעה, "ידידיה", ששם לא רק שיש קריאת נשים בשמחת תורה, אלא שיש באופן מלא גם כלת תורה וכלת בראשית, יש מי שמברכות את ברכות התורה לפני הקריאה, ויש גם קריאות נשים מעת לעת במהלך השנה.

באותו שלב זה היה מרחק בלתי ניתן להליכה מבחינתנו, אך עצם הידיעה על קיומה של קהילה כזו הייתה משמעותית לנו. בינתיים קמו קהילת אחרות באזור – "שירה חדשה", "הקהל" ועוד – שזהו הדגל שלהם.

רצה הגורל וכחמש שנים אחר כך עברנו לאזור והפכנו חברים דווקא בקהילת ידידיה ולא באותן קהילות אחרות.

ב. לפני כחודש היינו בחופשה משפחתית באכסניה בכינרת. בתפילת השבת נערך מניין באכסניה, שמי שניהל אותו היה משגיח הכשרות ורב האכסניה – יהודי שנראה היה כמשתייך לציבור של תנועת ש"ס. המניין התנהל כמו כל מניין אורתודוקסי "רגיל", וכשהגיע השלב של "אנעים זמירות" הוא חיפש ילדים שיוכלו לשיר. התברר שלא היו בנים רלוונטיים, ואז, בשקט, אמרתי לו שאם הוא רוצה הבת שלי – מתת – יודעת לשיר. הייתי בטוח שהוא ידחה אותי מכל וכל, וכמובן לא התכוונתי להתעמת בשום צורה. להפתעתי הרבה הוא אמר בקול – "ברוכה הבאה". וכך, מתת שלמדה לשיר לראשונה "אנעים זמירות" בקהילתנו, שרה אותו במניין רגיל לגמרי ואף אחד לא מחה. זה היה כמעט טבעי.

ג.

אני אחד ממייצגי הקול – הקיים הן בקהילה והן בקרב חברי וועדת הלכה ומנהג - התומך בקידום שיתוף רב יותר של נשים בתפילה בכלל, במסגרת ההלכה, ובהובלת קבלת שבת על ידי נשים בפרט.

עמדתי מבוססת על כמה הנחות, שלטעמי משותפות למרבית חברי הקהילה:

א. כקהילה, יש לנו מחויבות ל"הלכה".[1]

ב. כקהילה, אנו רואים חשיבות רבה בשמירת הקשר עם מנהגי העבר ("מסורת"), ובשמירת הקשר עם מנהגי קהילות אורתודוקסיות אחרות בהווה ("אל תפרוש מן הציבור").

ג. שוויון מגדרי הוא ערך משמעותי.

ד. מנהגי התפילה הנוכחיים פוגעים בשוויון המגדרי, שכן הם יוצרים אבחנה בלתי רלוונטית בין גברים לנשים (רק כדוגמה: גברים בלבד רשאים להוביל קבלת שבת, גברים בלבד רשאים להוביל פסוקי דזמרה, גברים בלבד רשאים להוביל הוצאה והכנסה של ספר תורה, ועוד).

חשוב לומר: אני לא מתכוון לטעון כרגע שנשים וגברים הם זהים בפועל בכל דבר, ולא שהם אמורים להיות זהים. שאל זו היא שאלה מעניינת ומשמעותית, המלווה את ההגות הפמיניסטית לדורותיה השונים. מה שאני טוען הוא שגם אם יש או אפילו אמור להיות שוני, הוא לא מצדיק את האבחנה הקיימת כיום בתפקידים בבית הכנסת שלנו, ושיש פער בלתי סביר בין המצב מחוץ לבית הכנסת לבין המצב בתוכו.

ד.

המסקנה משתי ההנחות האחרונות היא שיותר השתתפות של נשים בתפקידים משמעותיים בתפילה היא רצויה. כך בכלל, וכך בשאלה העומדת על הפרק בשלב הראשון של הדיון, של הובלת קבלת שבת על ידי נשים.

אפשר להרחיק לכת ולומר שלא רק שיותר השתתפות היא רצויה, אלא שהמצב הקיים גם יוצר קושי, הדרה, ופער שקשה להלום בין התנהלותנו בחיי היומיום לבין התנהלותנו בבית הכנסת. פער זה גורם לפגיעה לא רק בנשים, אלא גם ביחסנו לתפילה, שהופכת זרה לערכים שאנו מאמינים בהם. אמת, הזרה מסוימת היא טובה וחיונית – אנו רוצים שטקסים של קדושה יהיו "אחרים" מהיומיום, אך הפער כאן הוא גדול מדי.

עמדה על כך פרופ' ורד נעם במאמר קצר שהיא כתבה בנושא והועבר במסגרת החומר המקדים (ראו קישור: ורד נעם, מעבר למחיצה הפנימית, מקור ראשון 13.1.13(:

"חיי הנפש שלנו מחולקים במחיצה, ממש כמו בית הכנסת. בחיי היומיום אנחנו מפעילים תפיסות ונורמות התנהגות שהן טבעיות לנו כאנשים מודרניים. במרחבי הזמן והמקום הנתפסים כמקודשים, או 'דתיים', אנחנו מתכנסים אוטומטית לתוך הגדרות מסורתיות של מורשתנו. בעומדנו במרחב הזה, אנחנו משקיעים מאמץ עצום בהדחקה של חומרי הנפש ה'מודרניים' העשויים לאיים על המורשת הזאת. אנחנו דוחקים אל מעֵבר למחיצה הפנימית יסודות של חוש הביקורת, החמלה וההיגיון הבריא כדי לשרוד שאלות כגון יחס לגוי, עבודה זרה ועובדיה, הומוסקסואליות, הוואקום ההלכתי והמחשבתי בעולמנו הדתי בכל הנוגע לעיצובה של ריבונות יהודית, לתרבות פנאי, לקדמה טכנולוגית, לתנאי כפר גלובלי ועוד.

האקט הזה של ההדחקה המאומצת לשם שמים, של ויתור מדעת על יסודות רבים של אישיותנו האותנטית לשם הגנה על אוצרותינו היהודיים, הוא אקט של מסירות נפש מכמירת לב, אבל בסופו של דבר הוא מעמיד את האדם בפני קונו כבעל מום, כשרגישותו האנושית וכושר השיפוט שלו קטועים. האבסורד הוא שהתנועה הנפשית של אטימה ודיכוי פנימי, שכל תפקידה להגן על שמורת הטבע של הקדושה, מכחידה לבסוף את הקדושה הזאת עצמה. הלא להתרחשות רוחנית נדרשות פתיחות והקשבה פנימה והחוצה. ואיך נשיר את שיר ה' באגרוף קפוץ?"

"האבסורד החברתי שמייצר בית הכנסת ביחס לכל מה שאנחנו יודעים על מקומנו כגברים, כנשים וכחברה מרוקן את המקום הזה מן האותנטיות האישית והחברתית שלנו. סילוק הנשים מן העשייה הדתית הציבורית (כן, גם ברית, בר מצווה, חופה, הלוויה או דף יומי) מסלק את העשייה הזאת עצמה מן החיים אל המוזיאון...".

ועל זימון מעורב היא כתבה:

התוצאה בדורנו היא אבסורד מוחלט: אנחנו אוכלים יחד, צוחקים יחד, משוחחים יחד, מרכלים יחד – ודווקא על הקריאה לברכת המזון המשותפת אנחנו מחילים חשש 'פריצות'. לענייננו, העובדה שברגע הזימון מחצית הסועדים מנותקת מהתהליך הופכת אותו, באחת, מחיבור חי וטבעי של חבורת הסועדים לשם מצווה, חיבור שהוא המשך ישיר של הסעודה עצמה על כל מאפייניה, ל'טקס' קפוא שהוא זר לרקע ההתרחשות, פעולה מנותקת שאיבדה את משמעותה. לא הנשים נדחקו כאן ממקומן, כי אם הזימון עצמו....

תחשבו על האבסורד: קבוצה מגיעה לשמוע שיעור מפי תלמידת חכמים מסוימת, לדוגמה פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל, ושותה את דבריה בצמא. במסגרת השיעור הם לומדים את פרקי תהלים – למשל את פרק "אשרי יושבי ביתך" – והיא מקריאה אותו, ומפרשת – "דברי אלוקים חיים". ואז נערכת הפסקה לתפילת מנחה, והיא כמובן צריכה ללכת מעבר למחיצה, ולא יכולה אפילו לומר את אותו פרק "אשרי" שבו פותחת תפילת מנחה, ושהיא הקריאה ולימדה את כולם דקות ספורות קודם לכן.

ה.

האם עמדה זו עומדת במתח עם המחויבות ל"הלכה"? לטעמי – ונדמה לי שזו העמדה של כלל חברי וועדת הלכה ומנהג - התשובה היא שלילית. מבחינת "דיני תפילה" הקלאסיים, אין כל מניעה שקבלת שבת, כמו גם חלקים אחרים של התפילה,[2] יובלו על ידי נשים.

הא ראיה – במקומות אחרים, לרבות מניינים חרדיים, נאמרים קטעים אלה על ידי קטנים שאינם בני מצווה, ומהווים חלק מהחניכה שלהם להובלת תפילה, ותמריץ לבוא לבית הכנסת מוקדם!

אני זוכר בתור ילד, בבית הכנסת של בית הורי – היה "מסלול ישיר" מ"אנעים זמירות" ו"יגדל", ל"פסוקי דזמרה", ואז לאחר "בר המצווה", לתפילות אחרות.

בידידיה זה לא המצב – ילדים ונוער אינם מובילים תפילות אלה. הסיבה המרכזית היא משום שלא רוצים להדגיש את ההדרה של הנשים באמצעות זה שאפילו ילד בן עשר יוביל תפילה שאישה לא יכולה להוביל אצלנו. במקום "לפתוח את השערים", כמו שאפשר, אנו סוגרים אותם עוד יותר, ומעצימים את ההזרה של התפילה לחיינו. זה רק מדגיש את האבסורד שבו אנו מצויים.

הבעיה ההלכתית האמיתית והיחידה שאפשר לדבר עליה במצב זה הוא הנושא המורכב, והטעון כשלעצמו, של "קול באישה ערווה". אולם, מעבר לכך שלפי דעות רבות נושא זה אינו בעייתי כלל בהקשר של השמעת קול באמצעות מובילת תפילה או בקריאת התורה (וראו למשל מאמרו של הרב ביגמן בנושא: הרב ביגמן, קול באישה ערווה), הלוא הקהילה כבר החליטה שהיא מאמצת את הדעות שאינן רואות בעיה הלכתית בהובלת תפילה על ידי נשים, ונשים אכן אומרות את "ארבע התפילות", קוראות מגילה ועוד.

אין כל טעם הלכתי להבחין בין "ארבע תפילות" לבין הקטעים האחרים שעליהם מדובר כעת בקבלת שבת, ובינם לבין פסוקי דזמרה, והקטעים שבין ההפטרה לתפילת מוסף. אדרבה: מבחינה הלכתית, אמירת קטעים אלה על ידי נשים פשוטה הרבה יותר מקריאת מגילת אסתר על ידי נשים, למשל, שנוהגת בקהילתנו.[3]

ו.

ומכאן לנושא האחרון, של שמירת הקשר עם מנהגי העבר ועם מנהגי קהילות אורתודוקסיות בהווה.

אין לכחד שעמדתי עומדת במתח עם נושא זה, אך דומני שהמתח הרבה פחות חריף מכפי שהיה בעבר, לרבות בשנת 2005, בעת שנערך הדיון הקהילתי הקודם (בנושא קריאת תורה משותפת):

ראשית, כאשר מעיינים במקורות ההיסטוריים וההלכתיים מגלים שה"מסורת" היא הרבה פחות מונוליתית ממה שלעיתים נדמה, ולא זה המקום להאריך בעניין.[4]

שנית, ידידיה צעדה כבר כברת דרך מהמסורת הישנה. כך לעניין מיקומן של עזרת הנשים, הבמה וארון הקודש; העברת ספר התורה בעזרת הנשים; אמירת דברי תורה על ידי נשים; אמירת "ארבע תפילות" על ידי נשים; קדיש על ידי נשים; קריאת מגילות על ידי נשים; קריאת תורה על ידי נשים. הצעד המוצע אינו דרמטי באופן יחסי, והוא רק המשך טבעי לצעדים שכבר נעשו: אבולוציה מתבקשת, ובשום אופן לא רבולוציה.

שלישית, בעשור וחצי האחרון, וביתר שאת בשמונה השנים האחרונות, חלו בקרב הציבור האורתודוקסי בישראל בכלל, ובדרום ירושלים בפרט, שינויים משמעותיים בהקשר של קידום השוויון המגדרי בתפילה. ידידיה כבר מזמן אינה "ראש החץ האורתודוקסי" בהקשר זה. אדרבה, העובדה שהנושא עולה מחדש רק כעת, מלמדת דווקא על המשקל הרב שהקהילה מייחסת למסורת העבר הכללית והקהילתית, והזהירות שהיא נוקטת בשינויה. חשיבה מחודשת מוצדקת תמיד, אך כאשר העולם שסביבנו השתנה כל כך, היא מוצדקת כפלים.

רביעית, תהליכי הקיטוב בציבור הציוני דתי בישראל (חרדלו"ת מכאן, "אורתודוקסיה מודרנית" מכאן) מובילים לכך שהנושא של קידום שוויון מגדרי עולה על הפרק באופן רחב הרבה יותר מבעבר. יש כמה וכמה מקומות מחוץ לירושלים, שבהם מתקיימים מניינים במתכונת "שירה חדשה", ומקומות רבים עוד יותר – גם "שמרניים" באופן יחסי, שבהם נערכות תפילות נשים, קריאות מגילה על ידי נשים ועוד. העובדה שמאמרה הנזכר של פרופ' נעם פורסם בגיליון שבת של "מקור ראשון" – ביטאון "מיינסטרימי" של הציבור הציוני דתי - וזכה לתגובות משמעותיות מכל הכיוונים, גם היא אומרת דרשני, ומלמדת על הקרקע הפורייה שקיימת בציבור האורתודוקסי המודרני לשינויים בהקשר זה.

רק השבוע פרסם ארגון "בית הלל" – ארגון של רבנים מלב האורתודוקסיה המודרנית בישראל - נייר עמדה בעניין שמחת תורה שם הועלתה האפשרות לריקוד של נשים עם ספר תורה ונאמר שבקרב חברי הארגון מתנהלים עדיין דיונים בנושא קריאת תורה של נשים. אלה דברים שלפני עשור לא ניתן היה להעלותם על הדעת בקרב מרבית הציבור הציוני הדתי הקלאסי (לקריאת נייר העמדה: בית הלל - נייר עמדה על שמחת תורה).

הסיפור שבו פתחתי - על משגיח הכשרות באכסניה - משקף גם הוא את אותה מגמה.

ז.

מתוך הצהרת העקרונות של הקהילה שהתקבלה שנת תשס"ז:

"הישן יתחדש, החדש יתקדש." (הרב קוק) חיי תורה ומצוות — אסור שיוקפאו. עלינו תמיד לחפש את השילוב הנכון בין המסורת לבין המציאות החברתית המשתנה, במסגרת ההלכה...

"...בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם." (בראשית א: כ"ז)... ידידיה מוכרת כפורצת דרך בהשתתפותן המלאה של נשים בחיי הקהילה.

אני מאמין שדבקות בעיקרון של חיפוש "השילוב הנכון בין מסורת לבין מציאות חברתית משתנה במסגרת ההלכה", מוליכה לעבר שיתוף מקסימאלי של נשים בהובלת התפילה, כל עוד הדבר אפשרי הלכתית.

במשך שנים ארוכות ידידיה אכן הייתה "פורצת דרך בהשתתפותן המלאה של נשים בחיי הקהילה". מזה שנים זהו כבר אינו המצב, והשינויים שעל הפרק לא יחזירו את ידידיה למקום הזה. באופן אישי איני מצטער על כך, ונוח לי שאיננו ב"חוד החנית" בעניין. מה שהשינויים הללו יעשו, אם הם יתקבלו, זה יצמצמו מעט את הפער הקיים בינינו לבין אותו "חוד חנית", ובעיקר יצמצמו מעט את הפער הקיים בין הערכים שאנו דבקים בהם, כפרטים וכקהילה, לבין הצורה שבה נראית התפילה שלנו.

אולי אז ייקל עלינו – לפחות על חלק מאיתנו – "להרפות את האגרוף הקפוץ", ו"לשיר את שיר ה".

Yedidya Panel: Shabbat Nitzavim-Vayelech—Participation of Women in Prayer

I hope that the discussion will be conducted in a way that is respectful and to-the-point, in a way that enables us to go deeply into the topic and be open to mutual convincing, and in a way that even those whose positions aren’t be fully accepted –and that could be any one of us—will feel comfortable with the process. The community texture of Yedidya is strong enough, in my estimation, in order to contain a discussion like this, and to make a decision with which not everyone might identify, in one direction or the other, but through a correct and respectful process, especially if it isn’t a “binary” decision.

Two stories:

a. At the end of the 1990’s, when we first married, we lived in a totally different part of Jerusalem. In the synagogue in which we prayed—and which we liked a lot—there was no place for women. Every year, on Simhat Torah, we would walk about an hour to “Yakar” in Katamon. We felt that at least on this one day we wanted to be in a place where women have a significant role—in dancing with the Torah, and in some form or other of reading the Torah (there—without a blessing). I remember that when we got to Yakar, they told us that there is a community in Bak’a, “Yedidya,” that not only holds a women’s Torah reading on Simhat Torah, but does it completely, with Kallat Torah and Kallat B’reishit; that there are those who say the Torah blessings before the reading, and that they also hold women’s readings occasionally during the year.

At that point, the distance was too great for us to walk, but just knowing about the existence of a Kehillah like this was important to us. In the meantime, other communities have sprung up in the area—“Shira Hadasha,” “Hak’hel,” and others—in which this is their banner.

As it turned out, five years later, we moved into the neighborhood and became members of Yedidya and not of those other communities.

b. About a month ago, we were on a family holiday at the Kinneret youth hostel. For Shabbat, there was a Minyan at the hostel, run by the rabbi/Kashrut supervisor of the hostel—a Jew who looked like he belonged to Shas. The Minyan was run like a “regular” Orthodox Minyan. When we got to “An'im Zemirot,” he looked for children to sing. It became clear that there were no relevant boys, and then, quietly, I said to him that if he wanted, my daughter, Matat, knows how to sing this. I was sure that he would completely reject the offer, and, of course, I wasn’t going to get into any sort of argument with him. To my great surprise, he said aloud, “Welcome,” (in the feminine form). Thus, Matat, who first learned to sing “An'im Zemirot” in our community, sang it in a completely regular Minyan, and no one protested. It seemed almost natural.

I am one of those representing the voice—that exists both in our community and on the Halakha and Minhag committee —that supports the promotion of greater participation of women in prayers in general, within the Halakhic framework, and in the leading of Kabbalat Shabbat by women, in particular.

My stand is based on several assumptions that I believe are shared by most members of the community:

a. As a community, we are committed to “Halakha”.[5]

b. As a community, we ascribe great importance to maintaining a connection with the customs of the past (“the tradition”) and maintaining a connection with the practices of other Orthodox communities in the present (“Do not separate yourself from the public”).

c. Gender equality is a meaningful value.

d. The present prayer customs damage gender equality, because they create an irrelevant distinction between men and women (just as examples: only men can lead Kabbalat Shabbat or Pesukei D’Zimra, only men can lead taking out the Torah, etc.)

It is important to state that I do not intend to argue at the moment that men and women are actually the same in every way, nor that they should be. This is an interesting and important question that is part of the history of feminist thought. What I am arguing is that even if there is or should be a difference, that does not justify the current distinction in synagogue roles and that there is an unreasonable gap between the situation outside the synagogue and that within.

The conclusion from the last two assumptions is that more participation by women in significant roles in prayer is desirable, both in general, and in terms of the specific question we are discussing in this first stage of the process—women leading Kabbalat Shabbat.

It’s possible to go much further and say that not only is more participation desirable, but that the existing situation creates difficulty, exclusion and a gap that is hard to reconcile between the way we live our everyday lives and the way we conduct ourselves in the synagogue. This gap hurts not only women, but also our relationship with prayer, which becomes foreign to the values in which we believe. Truth be told, some “foreignness” or distancing is positive and vital—we want holy ceremonies to be “other” than everyday reality, but the gap here is too great.

Professor Vered Noam insisted on that in a short article on this topic, that was part of the preliminary reading material we sent out (see link to Vered Noam, Beyond the Internal Mehitzah, Makor Rishon, 13.1.13):

“Our spiritual lives are divided with a Mehitzah, exactly as in shul. In our everyday lives, we employ perceptions and norms of behavior that are natural for us as modern people. In those temporal and spatial places we consider sacred, or “religious,” we automatically get into the traditional definitions of our heritage. When we stand in this space, we invest a tremendous effort into repressing “modern” spiritual materials that might threaten this heritage. We push away beyond our internal Mehitzah any foundations of a critical faculty, compassion and healthy common sense, in order to survive questions such as our relationship with non-Jews, idolatry and idol worshippers, homosexuality, the Halakhic and philosophical vacuum in our religious world regarding the shaping of Jewish sovereignty, leisure time, technological progress, the conditions of the global village, and much more.

This act of concerted repression for the sake of Heaven, of consciously giving up on many foundations of our authentic personality in order to protect our Jewish treasures, is a heart-warming act of devotion, but ultimately it places the human being before God as disabled, with his human sensitivity and judgment fragmented. What is absurd is that the psychological move of obstructing and repressing our inner selves, whose very function is to maintain the “nature reserve” of sanctity, ends up destroying that very sanctity. For spiritual development, we need openness and listening within and without, and how shall we sing the Lord’s song with a clenched fist?”

“The social absurdity that the synagogue creates in relation to everything we know about our places as men, as women, and as a society, empties this place of our personal and social authenticity. Keeping women out of public religious activity (yes, also at a Brit, Bar Mitzvah, wedding, funeral or Daf Yomi) removes the activity itself from life and puts it in a museum…”

And regarding a mixed [men and women] Zimun for bentsching, she wrote:

“The result in our generation is totally absurd: we eat together, laugh together, talk together, gossip together—and when it comes to calling for a shared blessing after the meal, we apply the fear of “immoral behavior"! In terms of our issue, the fact that at the moment of Zimun, half of the diners are cut off from the process, makes it become, at once, not a living and natural connection among a group of people who have been eating together in order to fulfill a Mitzvah, a connection that is a direct continuation of the meal just eaten, with all of its facets, but rather a frozen "ritual" that is foreign to its own background, a disconnected action that has lost its meaning. It’s not the women that have been displaced; it’s the Zimun itself…”

Think about the absurdity: A group comes together to hear a shiur given by a certain woman scholar, e.g., Professor Nehama Leibowitz z”l, and they drink in her words. Within the framework of the shiur, they are studying Psalms—for instance, the “Ashrei”[chapter 145]. She reads the verses and interprets them—“words of the Living God.” And then there’s a break for Minha, and she of course must get behind the Mehitzah, and can’t even recite the same chapter of Psalms that opens the service, that she had just read and taught a few minutes earlier.

Is this position – according to which it is appropriate that women lead Kabbalat Shabbat and other sections of the prayer that don't require a minyan – in tension with a commitment to “Halakha?” In my opinion, the answer is no, and I think that on this point – that is, the fact that there is no Halakhic problem with doing this – there is agreement among the members of the Halakha and Minhag Committee in general. From the perspective of classical laws of prayer, there is no obstacle to Kabbalat Shabbat, as well as other parts of the service,[6] being led by women.

The evidence is—in other settings, including Haredi Minyanim, these sections of the service are led by children of pre-Bar Mitzvah age, form part of their apprenticeship in leading prayers and are an incentive for coming to shul early!

I remember as a boy, in my parents’ shul, there was a direct track, from “An'im Zemirot” and “Yigdal,” to “Pesukei D’Zimrah,” and then, after the Bar Mitzvah, to other prayers.

In Yedidya, this is not the case—children and youth do not lead these prayers. The central reason for this is so as not to emphasize the exclusion of women, such that even a ten year-old boy could lead a prayer that a woman cannot. Instead of “opening the gates,” as much as possible, we close them even more and increase the foreignness of prayer to our lives. This just serves to stress the absurdity in which we find ourselves.

The only truly Halakhic problem that we can talk about in this case is the complicated, itself highly charged question of “Kol B’Isha Erva “(“a woman’s voice is licentious”). However, beyond the fact that according to many opinions, this is not at all problematic within the context of prayer and Torah reading (and see, for example, Rabbi Bigman’s article on this topic,"Kol b'Isha Erva"), our community has already decided to adopt those opinions that do not see any Halakhic problem with women leading certain prayers. Women thus recite "the four Tefillot" (before putting away the Torah), read Megillot, etc.

It makes no Halakhic sense to distinguish between “the four Tefillot” and other sections that are currently being discussed in terms of Kabbalat Shabbat, and between them and Pesukei D’Zimrah , and the prayers between the Haftarah and Musaf. On the contrary: Halakhically, the recitation of those sections by women is much simpler than the reading of Megillat Esther, for example, which we instituted in our community.[7]

And from here to the last subject, the connection with the customs of the past and with the practices of Orthodox communities in the present.

I can’t deny that my position stands in tension with this topic, but it seems to me that the tension is a lot less sharp than in the past, including 2005, when the last community discussion on this was held (the topic then was mixed Torah readings :)

First, when we look at the historical and Halakhic sources, we discover that the “tradition” is a lot less monolithic than it sometimes appears, but now is not the time to go into this at length.[8]

Second, Yedidya has already come a long way from the old tradition--with regard to the placement of the women’s section, the Bima and the Holy Ark; passing the Torah through the women’s section; women giving sermons; the recitation of “the four Tefillot" by women;women saying Kaddish; women reading Megillot; women reading Torah. The suggested step is relatively undramatic and it’s a natural continuation of steps that have already been taken—a necessary evolution, and by no means a revolution.

Third, in the last decade and a half, and especially in the last eight years, there have been significant changes regarding gender equality in prayer, in the Israeli Orthodox public in general and in south Jerusalem in particular. Yedidya for some time has no longer been a "pioneer of Orthodoxy" in this respect. On the contrary, the fact that this question has arisen again only now, teaches us that the community ascribes a great deal of importance to the past tradition, both in general and of the [Yedidya] community, and the caution with we approach changing this tradition. Re-thinking is always justified, but when the world around us has changed so much, it is doubly justified.

Fourth, the processes of polarization within the religious Zionist sector in Israel (Harda”lut [nationalist ultra-Orthodoxy], on the one hand, and “modern Orthodoxy” on the other) lead to the question of advancing gender equality being addressed even more broadly than in the past. There are a number of places outside of Jerusalem in which there are Minyanim according to the style of “Shira Hadasha,”and many more places – even those that are relatively “conservative” – in which there are women’s Tefillot, reading the Megillah by women, and so on. The fact that the above-mentioned article by Professor Noam was published in the Shabbat supplement of Makor Rishon—a mainstream publication of the religious Zionist community—and received significant responses from all directions, this, too, must be demands thought and teaches us about the fertile soil that exists within the modern Orthodox community for changes in this context.

Just about a week and a half ago [ed: in late August], the organization “Bet Hillel”— an organization of rabbis from within the heart of Israeli modern Orthodoxy—issued a position paper about Simhat Torah, in which the possibility of women dancing with a Sefer Torah was raised. The article said that among the members of the organization, debates are still being conducted about women's Torah reading. These are things that would have been unthinkable within the majority of the classic religious Zionist public a decade ago. (You can read the paper: “Bet Hillel”—position paper on Simhat Torah.)

The story with which I began—about the Kashrut supervisor at the hostel—reflects the same trend.

From the statement of principles of Yedidya that was adopted in 1997:

"That which is old should be renewed; that which is new should be hallowed." (Rav Kook) A life of Torah and Mitzvot must never become ossified. We aspire to integrate tradition and changing social reality, within the framework of Halakha....

"In the image of God created He him, male and female created He them"(Gen. 1:27). Kehillat Yedidya is recognized as a pioneer in the full involvement of women in community life.

I believe that sticking to the principle of “integrat[ing] tradition and changing social reality, within the framework of Halakha” leads to maximal inclusion of women in leading Tefilla, as long as it is halakhically permissible.

For a long time, Yedidya was “a pioneer in the full involvement of women in community life. “ For several years now, this has no longer been the case, and the proposed changes will not return Yedidya to this role. Personally, I’m not sorry about that, and it’s comfortable for me not to be “the cutting edge” on this. What these changes will do, if they are accepted, will be to slightly narrow the existing gap between us and “the cutting edge.” Primarily, the changes will slightly narrow the existing gap between the values we cherish, as individuals and as a community, and the way our prayer looks.

Maybe that will make it easier for us—at least for some of us—“to relax the clenched fist” and “to sing the Lord’s song.”

קבלת שבת / דניאל רורליך

להבנתי אין בעיה הלכתית בהצעה שחזנית תשיר קבלת שבת בקהילתנו; ואם יש בעיה כזאת, לא אוכל לדון בה. במקום דיון הלכתי, ברצוני להעלות שאלות.

1. באופן טבעי, הדיון לא מצטמצם לשאלת חזנית לקבלת שבת. הוא משליך על מנהגים אחרים בקהילתנו, כשהם אינם "דברים בקדושה" (לא מצריכים מניין). לדוגמה, במילניום הקודם, קיבלנו החלטה להתיר לבנות עד גיל בת מצווה לשיר "אנעים זמירות" לפני העמוד. אם חזנית תשיר קבלת שבת, האם יהיו שינויים במנהגים אחרים?

2. אני מעריך ואוהב את קהילת ידידיה כקהילה שיש בה תכנים רבים, בנוסף על מעמד האישה בבית הכנסת: פתיחות לעולם, קבלת פני אורחים, שלום ודו-קיום, מחויבות של אזרחים למדינתם, שילוב ההלכה בעולם המדע ועוד. כך היא קהילתנו מיום היווסדה. אצטער אם קהילת ידידיה תיהפך לקהילה חד-ממדית כמו קהילת "שירה חדשה". כאשר החלטנו לפני שמונה שנים לא להנהיג קריאות תורה מעורבות, ובכך להפסיק להיות חוד החנית של הפמיניזם האורתודוקסית, אמרתי "ברוך שפטרנו".

3. והאם הפמיניזם דורש את השינוי הזה? אשתי אליזבט נחמה ורשבסקי ז"ל הייתה פמיניסט par excellence והשתכרה הרבה יותר ממנו, וגם דחפה את בתנו טליה לקרוא את כל הפרשה שלה בקריאת נשים נפרדת. וכך היה כאשר טליה הגיע למצוות בלעדיה. אך בתור צרפתייה, אשתי דגלה ב-"vive la difference" ("יחי השוני") ולא ביקשה unisex לא בבית ולא בבית הכנסת.

4. "בתוך עמי אנוכי יושבת" ( מלכים ב' ד:13) אל לנו לממש את כל מה שההלכה מתירה אם בכך נרחיק את כלל הציבור מסביבנו. אני מלא הערכה לנשות ידידיה אשר בצניעותן ובאיפוקן מאפשרות לנו להתפתח מבלי להיהפך לקהילת חד-ממדית ומבלי להרחיק את הציבור מסביבנו.

5. ועוד בעניין "בתוך עמי אנוכי יושבת": בשולחן ארוך יורה דעה סימן רמ"ב:10 כתוב כי "יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר תמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור". הש"ך (שפתי כהן) גורס כי אפשר להתיר אבל חובה להסביר. בקריאות הנפרדות לנשים כתבנו דף הסבר מאיר עיניים על הסוגיה ההלכתית של קריאת נשים נפרדת. האם דף הסבר דומה יהיה מוכן כאשר חזנית תשיר לקבלת שבת? או שבמקום דף נכריז שלוש פעמים: "על דעת הרב ספרבר, ועל דעת פרופסור שפירא / בישיבה של מעלה ובישיבה של פלאטבוש / אנו מתירים לחזנית לשיר קבלת שבת"? J

דניאל רורליך

Kabbalat Shabbat / Daniel Rohrlich

I don’t know of a halakhic problem in a woman leading “kabbalat shabbat” in our community; if there is such a problem, I’m not in a position to discuss it. But I would like to point to other possible problems.

1. In a natural way, this discussion is not only about a woman leading “kabbalat shabbat” but has implications for other practices that are not “d’var b’kdusha” (don’t require a minyan). For example, in the last millennium we decided to let girls up to bat-mitsva age lead the singing of the hymn “anim zmirot”. If a woman leads “kabbalat shabbat", will there be other changes in our practices?

2. I love and admire Kehillat Yedidya as a many-sided community with additional values besides an improved role of women in shul: openness to the world, hospitality, peace and co-existence, acceptance of the duties of citizenship, integration of halakha and scientific modernity, etc. The community was founded on these values and I would be sorry to see it become a one-dimensional community like “Shira Chadasha”. Thus, when we decided, eight years ago, not to introduce mixed torah readings, and thereby to give up our place on the cutting edge of Orthodox feminism, I said “Blessed be the One who released us.”

3. Indeed, does feminism necessarily demand these changes? My wife Elisabeth (Babette) Warschawski ז"ל was a feminist par excellence and earned much more than I did. She pushed our daughter Talia to learn her whole parasha and to read it at a separate women’s torah reading. And Talia did so, when she became bat mitva, without her. But, as a Frenchwoman, Babette subscribed to “vive la difference” and sought unisex neither at home nor in shul.

4. “Amidst my people I sit.” (II Melakhim 4:13) We must not adopt everything that the halakha permits if by doing so we alienate the surrounding public. I am full of admiration for the women of Yedidya who, through their modesty and restraint, have made it possible for Yedidya to develop without becoming one-dimensional and without alienating the community around us.

5. Another aspect of “Amidst my people I sit”: the Shulchan Arukh, Yore De’ah 242:10, states, “It is forbidden for a sage to rule that something strange is permitted, because it will look to the masses like permission to do something forbidden.” The Sifte Chen comments that it is possible to permit something strange, but only if the ruling is explained properly. For separate women’s torah readings we have produced a page clearly explaining the halakhic issues regarding our practice. Will we have such a page ready when a woman leads “kabbalat shabbat”? Or, instead of a page, will we declare three times that, “With the approval of Rabbi Sperber, and the approval of Prof. Shapiro / On the authority of the heavenly Yeshiva, and of the Yeshiva of Flatbush / We permit a woman to lead “kabbalat shabbat”? J

Daniel Rohrlich

קבלת שבת ע"י נשים – איתן כאדן

א. הקדמה

בפתיחה אני "שם על השולחן" שיש הנחות יסוד עיקריות שמקובלות עליי כמו אחרים – עניין של מקום האישה בחברה ובבית כנסת, מחוייבות להלכה, ועוד. המחלוקת בינינו היא עניין של מינון. כל אדם שם את ה"קו אדום" שלו במקום אחר וזה יוצר תוצאה אחרת. גם למי שמתיר לגמרי קבלת שבת ע"י אישה ישים קו במקום אחר – לדוגמא שאישה לא תהיה חזנית לשחרית / מנחה / מוסף.

עוד הנחה שהיתה מקובלת על ועד הלכה היא שלא מדובר כאן בעניין הלכתי טהורה. אין שום מחוייבות לומר קבלת שבת ולכן אין מה לאסור באופן הלכתי צרופה ביחס להובלתה ע"י אישה. הסכמנו שעניין זה הוא של חברה ויחסה למסורת / שינוי / תדמית וכו'. לכן הסכמנו שזה חייב לבוא לידי הכרעה דרך השמעת קולות הקהילה.

ב. מצד אחד...

במשך שנים האחרונות נושא של קבלת שבת ע"י נשים הועלתה מכיוונים שונים והיו גם תגובות שליליות שונות ומגוונות

ביניהם דברים שאמורים להישמע הלכתי – "תפילת רבים" (הרב ברי פרוינדל);

וביניהם דברים שהם מובהק מעולם המטה –הלכתי - מדרון החלקלק (הרב מיכאל ברויד) , מסורת של שנים, תפילה שגיבשה צורה של תפילת הציבור...

כאשר כל סיבה ששוללת עניין זה נבחנת ע"י עצמה בנפרד היא לא הכי משכנעת. אבל הכל במצטבר יוצר תחושה של חיבור למסורת. הרוב המוחלט של רבנים Modern Orthodox עדיין רואים התנהגות זו מחוץ לנורמה המקובלת.

וזה כמובן מעלה שאלה עקרונית של מסורת מול חידוש. אני אדבר כרגע באופן אישי. המסורת קיימת למאות שנים לגבי קבלת שבת ואלפי שנים לתפילה בכלל שאישה איננה משמשת כמובילת התפילה. לבוא ולומר שהיום כן, נראה לי דבר שחורג באופן מוגזם מהמסורת.

והרי אפשר לומר – לאלפי שנים לא העבירו תורה לעזרת נשים, נשים לא הובילו תפילות ציבוריות כמו "מי שברכים למיניהם". אז מדוע אני אומר שיש גבול כאן? כנראה כל אדם שם את הגבול שלו במקום קצת שונה. האם איני רואה סתירה בין זה לבין כך שהבוסית שלי בעבודה היא אישה, שנשיאת בית משפט עליון היתה אישה. כן וכן! ברור שכן. אבל יחד עם זאת, אומר שני דברים. קודם, כל אני כן חושב שמותר לדבר על הבדל בין המינים. גבר ואישה הם לא אותו דבר ואולי הדת שומרת בצורה מסוימת על הבחנה זו. כמו כן המסורת ודת שלנו היא בכלל היא מערכת שלא ממהרת להשתנות ואני לא מאמין שזו היא אחריותנו לדחוף את זה באופן מתמיד לשינוי. שינוי יבוא וזה מבורך אבל לעיתו.

עוד סיבה להיסוס - אנו חיים, בין אם רוצים או לא, בחברה מאוד שסועה בין אידיאולוגיות. חלק מאידיאולוגיות אלה מבוססות וחלק סתם קיימות באופן סוציולוגי ללא ביסוס משמעותי באידיאולוגיה. ובכל זאת אנו כקהילה בחרנו להשתייך לזרם האורתודוקסי. שינוי המוצע הוא לא מקובל היום בפורומים נורמטיביים של הזרם האורתודוקסי. להכניס שינוי זה הוא להעלות סימן שאלה עד כמה אנו שייכים לזרם זה. יש אלו בקהילה שאולי לא חשוב להם כ"כ שאלה זו. אבל עלינו כן לשאול שאלה זו ולהיות מודעים למשמעות הבחירה לכאן או לכאן.

ב. מצד שני ...

לפנינו מקרה שבו ההלכה הטהורה לא אוסרת שהרי אין בכלל חיוב לומר תפילה זו. בבתי כנסת רבים קטנים מתחת לגיל מצוות מובילים תפילה זו. אז למה באופן הלכתי צרופה שאישה לא תעשה כך?

ויותר מזה אנו חיים בקהילה (רחבה יותר) של דרום ירושלים ובעידן של הכפר הגלובלי, אינטרנט וכו' יש אנשים בקהילה שלנו שרואים את עצמם כשייכים בצורה זו או אחרת לקהילות ברחבי העולם שמתחילים לנהוג לפי נורמות חדשות. אם כן אולי באמת העולם "המקובל" משתנה ולהנהיג ככה הוא לא פסול. אולי המסורת כבר רואים בה שינוי כלשהו ואפשר לחשוב שהפרץ קיים.

נקודה אחרונה – בקביעת מנהג עלינו להיות זהירים עם העם שיקיים מנהג זה. הציבור שלנו מכיל בו אנשים שאולי מתנגדים לשינוי אבל גם מכיל בו אנשים שצמאים לשינוי. כזה. בשנות ה-60 ר' יחיאל מיכאל ויינברג התיר קיום בנות מצווה כי הוא טען שזה ישמור בנות קרוב יותר לשמירת היהדות. הוא לא עשה את זה מטעמים פמיניסטיים אלא כדי לחזק את הקשר בין הבנות לשמירת מסורת. אינני חושב שאישה שלא תוכל להיות אצלנו חזנית לקבלת שבת תבעט בהכל – אולי היא תלך להקהל או שירה חדשה אבל, ובלי להשוות בין המקרים האם יש לנו מחוייבות להרגיש את הצער של נשים אלו ולנסות להתיר מה שאפשר באופן טכני צרוף? - יש בקהילה שלנו נשים שמכירות בכובד ההלכה, רציניות בשמירת ההלכה ומסורת – האם אין מקום לאפשר להן להוביל במה שבאופן טכני מאוד מותר להן?

משני צדדים מגיעים לפשרה...

כל זה מוביל אותי להצעה שאולי יהיה מתאים לנו – לקיים מניין שני נפרד של קבלת שבת בתדירות מסוימת שבו אישה תוביל קבלת שבת וגבר ערבית. - אולי לפי בקשות של משפחות באירוע חגיגי, אולי פעם בחודש כמו שיש קריאת תורה לנשים. אפשרות כזאת נותנת מענה לאנשים למחפשים הזדמנות זו של קיום תפילה שבעיני חלק מחברנו היא מהודרת יותר. אפשרות זו גם שומרת על המסורת בכך שתמיד יהיה מניין שהובל ע"י גבר.

לטעמי מניין זה הוא יהיה מניין שני (קרי לא באולם המרכזי). בדרך זו אנו שומרים באופן עקרוני על מסורת עתיק יומין של תפילה כסדרה. אבל אנו גם פותחים אפשרות שעונה על צרכים של חלק מהקהילה. האם לשים מניין זה "בצד" הוא להמשיך להחזיק את המושכות כאשר באופן עקרוני התרנו? אני לא בטוח שכן. אני חושב שזו דרך להכניס שינוי באופן הדרגתי. זה אומר שאמנם לשינוי זה יש מקום אבל הדבקות במסורת (לפחות לדעתי) היא ערך יקר ביותר. האם המצב יכול להשתנות בעוד כמה שנים ונעביר מניין כזה לאולם המרכזי? אולי כן. אין אנו נביאים. זה יהיה תלוי אז על קהילתנו ושוב על השתייכותנו לכלל עולם האורתודוכסי.

היסוס שיש לי בהצעה זו היא האם שמא זה יצור שני מניינים חלשים – אחד עם גבר חזן לקבלת שבת ואחד עם אישה. מצב זה לא יהיה רצוי באופן תדיר ולכן אולי מדי פעם בלבד. ואם אנו רואים שאי אפשר לקיים שני מניינים אולי באמת חייבים לשקול "או זה או זה...".

והתלבטות אחרונה: הגמרא בסנהדרין ו עמוד א אומרת ככה:

רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע (למצור פשרה במקום ללכת לדין נוקשה) שנאמר (זכריה ח, טז) "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר(שמואל ב ח, טו) "ויהי דוד עושה משפט וצדקה" והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט? אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע.

למי כאן האמת? למי כאן השלום ? האם יש כאן מקום לפשרה / ביצוע? שמא יקוב הדין את ההר? אם כן, לאיזה כיוון?

Kabbalat Shabbat led by women – Aytan Kadden

A. Introduction

I will begin by noting that there are shared principles amongst all of us – the place of women in society on the whole and the bet Knesset, an “obligation” to halacha. The argument between us is one of degrees. Everyone has their “red line”, placing it in different places. One who allows a woman to lead Kabbalat Shabbat (KS) would not necessarily allow for a woman to lead shacharit / mincha/ mussaf/ arvit.

A further shared assumption for the entire Vaad Halacha is that this is not a purely halachic matter. There is no obligation to say KS and therefore no proper formal reason to forbid a woman as leader. We have agreed that this is a “social” issue relating to issues of tradition, change, how we see ourselves. Therefore we agreed that this needs to come before the community and in this way be decided.

B. On the one hand..

For the past several years the issue of women and KS has been raised from many vantage points with different reasons appearing as opposed to the innovation.

Some objections have sounded halachic, “tefilat rabbim” (Rabbi Barry Freundel), others coming from the meta – halachic world - the slippery slope (Rabbi Michael Broyde), tradition, a tefilla which has gained status as communal prayer, and others.

As each objection stands on its own it is not convincing. However, when brought together it seems there is a strong clinging to tradition. An absolute majority of Modern Orthodox (MO) rabbis see this as beyond the normative tradition.

Clearly this raises the broad question of tradition and innovation. Speaking personally, this tradition (a man leading KS) has been in place for hundreds of years and in regards to tefilla in general for nearly two thousand years. Changing this seems to be quite a breach of the tradition. Now, one can say that for thousands of years the Torah was not passed to the women and women did not recite public prayers for the public welfare. So, why do I place a barrier at KS? It seems this may be that each person has a different threshold. Do I see a contradiction between this and the fact that at work my boss is female and that Israel has had a female PM and a female president of the supreme court? Certainly! However I will say that there still is room to discuss a distinction between the sexes. Perhaps there is still something in religion which maintains this distinction. Likewise the traditional process is a slow one and perhaps we need not be the ones to push actively for immediate change. The change will come and it is good, however it will take its time.

A further hesitation – we live, whether we like it or not, in a society torn by ideologies, some more grounded some simply upkeeping social norms. With that being said, our community has chosen to align itself with the orthodox community. The proposed change is currently not accepted in normative orthodoxy. We would be raising a question as to our place in this movement. For some perhaps this question is insignificant however we must raise this issue and be aware of our choices.

C. On the other hand…

We are dealing with an issue where the pure halacha does not forbid as there is no obligation at all to say this prayer. In many shuls a minor will be chazzan, so on a pure halachic level why not allow a woman?

Furthermore, we live in a community (in the broader sense) of southern Jerusalem and in the age of the global village of internet, and some of our members see themselves as connected in certain ways to communities throughout the world that are beginning to act with new norms. Perhaps, there is already a degree of change in the tradition and the “opening” exists.

A final point – when determining customs we must be careful considering who is our community. Our community is made up of people who oppose the change but also of people who are thirsty for change. In the 60’s, R’ Yehiel Michael Weinberg permitted celebrating a bat mitzvah as he believed this would keep the girl closer to the tradition. He was not coming from a point of feminism but to strengthen the bond of women and Judaism. I do not think that a woman who could not be a hazzanit in Yedidya would “leave it all” - she may leave for Hakhel or Shira Hadasha – however perhaps we should listen to the “pain” of the women who wish for the change and allow something that is technically permissible. There are women in our community who deeply respect the place of halacha and are serious in keeping halacha and tradition – with this in mind and in support of this - is there no place to permit that which is permitted?

D. the two sides lead to a compromise

All this leads to a suggestion that may fit our needs – to hold a separate second minyan for KS with a certain frequency, in which a woman would lead KS and a man, arvit. Perhaps this could be for a family event or once a month as is done for torah reading. This would respond to those looking for the opportunity which in their eyes is even preferable. This also maintains tradition in that there would always be a minyan of KS led by a man.

In my opinion this second minyan would not be held in the main sanctuary. This way we maintain the long standing tradition. At the same time we are responding to the needs of many of our community. Is placing this minyan “on the side” continuing to keep the reins close and hold control once we have already permitted this? Not necessarily. I see this as a way of gradually introducing a change. In other words this change has a place however we will continue to cling to the long tradition. Could this change and would we eventually move a woman led KS to the main room? Perhaps. We are not prophets. This will depend on our community and our general sense of the orthodox world.

One concern in this suggestion - will this leave us with 2 weak minyanim, one male led and one female led for KS? For this reason perhaps we should only hold the minyan “every now and then”. If still we will have 2 weak minyanim we may have to decide on one way or the other.

A final thought:

The gemara in Sanhedrin 6a teaches:

Rabbi Yeshoshua ben Karcha said: adjudication through compromise (and not strict judgement) is a mitzvah. As it says in zechariah (8:16): “truth, justice and peace you should judge in your gates.” Yet, can there be judgement and peace in the same place? Rather a judgement that has both is compromise.

Likewise it says regarding king david: (II Samuel 8:15): “david would perform judgement and charity”. Can these two exist together? Rather this refers to comprmise.

My concluding thoughts in the context of the Talmudic passage: Who here has the truth? Who seeks out peace? Is there room for compromise? Or need the law win over all? If so, which direction is the law???

הלל רבינוביץ / נציגת נוער

לקראת בת המצווה שלי רציתי להוביל קבלת שבת בקהילה שלנו, ונעניתי בשלילה. בסופו של דבר החלטתי לקיים תפילה במקום אחר, שם הובלתי קבלת שבת באווירה משפחתית. עם זאת, עדיין כאב לי על כך שלא יכולתי לקיים אירוע משמעותי זה בחיי בבית הכנסת שלי, במלואו.

תחושה דומה חוויתי לאחרונה כאשר התפללתי בבית הכנסת השוויוני ״הקהל״ עם חברותי מ״דרישה״, וביקשו ממני להוביל קבלת שבת.

שוב, שמחתי על ההזדמנות, אך הצטערתי על כך שהייתי צריכה להתרחק מהקהילה שלי על מנת להוביל קהילה בתפילה. רציתי להרגיש את תחושת השייכות לקהילה- שכמובן לא הייתה לי שם.

הובלת קבלת שבת נראה לי מהלך שטיבעי מאוד שנשים יוכלו לקיים בימינו- בעיקר כאשר זה כבר איננו צעד פורץ דרך במיוחד, כיוון שהוא כבר נעשה (או שמכירים בו) בכמה וכמה קהילות אורתודוקסיות מודרניות.

כמובן שאינני מייצגת את כל נוער הקהילה, אלא את דעתי האישית בלבד, ובכל זאת אוסיף נקודה למחשבה בהקשר של הנוער: אנחנו מדברים הרבה בקהילה על ״לערב את הנוער״ ״לתת לנוער את המקום שלו בתוך הקהילה״ וכו׳. הנה לנו הזדמנות מצויינת לתת לנוער (בנים ובנות כאחד) חלק מרכזי בתפילה בבית הכנסת, באופן שאינו גדול ומרתיע. קבלת שבת זו תפילה בה כל הקהילה שרה יחד, ולכן פחות מפחיד להוביל אותה. זהו המקום הנכון ביותר לדעתי לשלב נוער בצורה משמעותית.

נקודה אחרונה וחשובה: אני מאוד תומכת בהצעה לאפשר לנשים להוביל קבלת שבת (אם עדיין לא שמתם לב...). עם זאת חשוב לי לציין כי מבחינתי במקרה של פיצול הקהילה לשני מניינים בליל שבת (בין אם נשים יוכלו להוביל בהיכל המרכזי ובין אם במניין הנוסף,) -״יצא שכרו בהפסדו״. הרווח שלנו לא יהיה מספיק משמעותי ביחס למחיר שנשלם (פיצול הקהילה). לכן, לדעתי, זו האופציה הגרועה ביותר שנוכל לבחור.

במקרה שתהיה התנגדות חד משמעית מצד חלק גדול מהקהילה, ומחיר מימוש דעתי יהיה פיצול למניינים נפרדים- ברור לי שאוותר, ובלבד שנישאר קהילה אחת מאוחדת, המסוגלת להכיל בתוכה אנשים עם מגוון דעות וערכים.

וברוח הימים אסיים בפסוק: ״קווה אל ה׳ חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה׳״. אני מאחלת לכולנו שנפעל מתוך כוונות לשם שמיים, שכאשר נמצא את הנכון לעשות נהייה מסוגלים לעשות צעדים אמיצים, ושה׳ יהיה איתנו.

Hallel Rabinowitz / Representative of the Youth

In preparation for my Bat Mitzvah I wanted to lead KS in our community however I received a negative response. I decided to hold a Tefilla in a different venue where I lead KS in a family atmosphere. Though I did lead KS I was pained that I could not celebrate my Bat Mitzvah in its entirety in my shule.

I had a similar feeling recently when I davened at “hakhel”, the partnership minyan in Baka with my friends from the “Drisha” (NYC) summer program and I was invited to lead KS.

Again, I was very glad for the opportunity, however I was disappointed that I had to leave my Kehilla in order to lead KS. I wanted to feel a connection to the community – something that was lacking there. Leading KS seems to me to be a natural step that women could lead in our day, essentially since it is no longer especially trailblazing since it is already done (or at least recognized) in various Modern Orthodox communities.

Clearly I do not represent all of the youth of the kehilla, rather my own personal opinion, yet I do want to add a point to ponder in reference to the youth: There is a lot of discussion in the kehilla “to include the youth”, “to provide a place for the youth within the kehilla”, etc. Here we have an excellent opportunity to provide a central place for the youth (boys and girls) in the tefilla of the shule, and one that is not too daunting. KS is a tefilla that everyone sings together and so it is less intimidating to lead it. In my opinion this could be the most appropriate place to include the youth in a significant manner.

One final and significant point: I am very in favor of the proposal to permit women to lead KS (If that wasn’t clear already…). However, it is important for me to note that, for me, the splitting of the shule into two minyanim for Fri night (regardless of who would lead in which minyan), would be a greater loss than gain. The gain would not be sufficient in light of the price we would pay of splitting the kehilla. Therefore, in my opinion, this would be the worst option.

If there were to be clear opposition from a significant portion of the Kehilla, and the price of splitting would be too high - I would accede so long as to maintain a unified kehilla which is able to bring together people with varied opinions and values.

In the spirit of the times I will conclude with the verse: “Wait on the Lord: be of good courage, and He shall strengthen thy heart, and wait on the Lord.” (Ps. 27:14) I wish for us all that we will act "לשם שמים" (for the sake of Heaven), that when we discover what is right that we will be of ability to take brave steps and that Hashem should be with us.

[1] בלא להתייחס לשאלה המורכבת מהי אותה "הלכה".

[2] הכוונה לחלקים שאינם "דבר שבקדושה", או "קריאת התורה", שעליה יש לדון בנפרד ואני מקווה שבמסגרת התהליך נגיע לדיון לגביה.

[3] אגב, מבחינה הלכתית קריאת תורה מעורבת פשוטה יותר מקריאת תורה על ידי נשים בלבד כאשר נשים מברכות ברכות התורה כולל "ברכו".

[4] רק כדוגמה נציין את תשובת המהר"ם מרוטנבורג, מהמרכזיים שבחכמי אשכנז בימי הביניים, שבה הוא התייחס למצב שבו יש עיר שכולה כהנים והשאלה היא כיצד תהיינה העליות לתורה, כי החשש הוא שאם הכהן יעלה בעליה שבדרך כלל היא של ישראל יאמרו שהוא חלל (כהן פסול). המהר"ם קבע שבמצב זה עדיף שאישה תעלה לתורה ולא כהן: "אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור היכא דלא אפשר ידחה כבוד צבור משום פגם כהנים שלא יאמרו בני גרושות הן".

[5] Without going into the complex question of what is this "Halakha".

[6] I am referring here to those portions that are not “davar shebiKedusha”—literally, a “thing of holiness,” for which you need the presence of a Minyan—nor reading the Torah, about which one should conduct a separate discussion, and I hope that within our process, we will get to that.

[7] By the way, Halakhically, a mixed Torah reading is simpler than reading the Torah by women only, when women recite the Torah blessings, including the “Barchu.”

[8] Just as an example, we will mention the Responsum of the Maharam of Rotenburg, one of the central Ashkenazi scholars of the Middle Ages. In it, he dealt with the case of a city made up entirely of Cohanim. The question was how to arrange the Aliyot laTorah, because there was a fear that if a Cohen went up for an Aliyah that normally belonged to a Yisrael, people might say that his priesthood had been defiled. The Maharam determined that in such a case, it would be preferable to call up a woman and not a Cohen:”But our sages said that a woman may not read from the Torah because of the honor of the community; where that is not possible, the honor of the community is set aside for preserving the standing of the Cohanim, so that people shouldn’t think they are the sons of divorced women.”