הצטרפתי לקהילת ידידיה לפני כ 14 שנה בשל האידיאולוגיה שהקהילה הזאת הייתה מוכרת בה. לנגד עיני ראיתי את ג'ראלד קרומר ז"ל ממייסדי הקהילה. אני זוכרת שיחה מכוננת עבורי איתו שבה הוא תיאר עד כמה חשוב שהמסד יהיה ההלכה, המנהג, המסורת, אך שאף פעם אסור לקפוא על השמרים וצריך ריך לבחון היכן יש מעוות שצריך לתקון.

מזה שנים מבעבעת בי הכמיהה לעמוד על הבימה במרכז ההיכל, שווה בת שווים ולהיות שליחת ציבור ולהוביל תפילה. בילדותי חלום זה היה נראה רחוק שנות אור.

לפני 8 שנים, כשדנו בקריאת התורה לנשים וגברים כאחד רציתי בכול מאודי שכך יהיה. אך ועדת המנהג וההלכה דאז סברה שהשעה לא בשלה לכך. זאת לאחר שנה של ליבון משותף, לימוד ושיח.  אמנם הייתי צריכה לגנוז את החלום שלי לתקופה, אך חשתי גאה להיות שייכת לקהילה שמסוגל לקיים דיאלוג מעמיק ומכבד. אז ידעתי שהצהרת העקרונות של ידידיה אינה חקוקה בקרח אלא בסלע.

השנים חלפו והפעם הייתה זאת יוזמה של נשים צעירות, נערות בקהילה שביקשה לעבור לפני התיבה בקבלת שבת. היו מהמורות בדרך והיו שחשו שיש מחטף בלנסות להעביר החלטה כזאת. ביקורת זו נלקחה ברצינות והתאריך הוארך כדי לאפשר ללבן את הדברים לעומק עם כל חברי הקהילה.

הסקר: ההיסטוריה לגבי טיבו ומסקנותיו המפורטות של הסקר אינה רלוונטית עוד. הדבר החשוב היחידי הוא שהסקר יצר מפה של חברי הקהילה שמתאר שאחוז לא מבוטל חפץ בשינוי, אחוז קטן יותר אך גם כן לא מבוטל רוצה לשמר את הקיים. חשתי שעלי לאמן את שריר הסבלנות ולהכיר בעובדה שבקהילת ידידה יש זרמים שונים וכנראה שיש צורך בשני מניינים. השכל אמנם מבין אך הלב מתקשה ללכת אחריו. קולות של טענות הדדיים חריפים נשמעו מן הקצוות. –

בחודשיים האחרונים היה מאוד קשה חברי קהילה מן הקצוות התבטאו בצורה קשה והייתה ממש תחושה של מלחמה, שנאה, אש יוקדת. אני חשה צורך לצעוק: חדל! עצור! – בקיץ האחרון היה קיץ קשה מלחמת צוק איתן. חשבתי לעצמי מדוע אנו זקוקים לאויבים מבחוץ כדי להרגיש תחושת לכידות. אך כשהחרב מוסרת מעט אנחנו חוזרים להתקוטט זה עם זה.

צו השעה: מרטין בובר כתב: "מהו האדם"? שייחודיותו של האדם אינה תבונה אלא ביכולתו להיכנס לדיאלוג עם זולתו שבו מכיר אדם אחד "באחרותו" של האחר, ושהאחר נפרד ומיוחד לעצמו. מצב דיאלוגי יכול להתפתח מתוך מצב של ריחוק, של נפרדות וגבולות ששני הצדדים מכירים בהם, המרחק הוא תנאי מוקדם ובסיס לקשב. וכשמתקיים דיאלוג בין שני אנשים או יותר נוצר משהובניהם, שהוא יצירה חדשה משותפת. הדיאלוג עצמו הוא מעשה יצירתי, המעודד יצירתיות, הוא חותם פעולת ידיעה, שלעולם אינה אישית למרות שיש בה ממד אישי. מרטין בובר הבהיר שדיאלוג מחייב מאמץ וכוח של שני השותפים בדו שיח לבניית הקשר בניהם כסובייקטים שווים.

אני קוראת לא לבחירה בקונצנזוס מחשבתי ואמוני, אלא לקונצנזוס של בחירה בחיים משותפים תחת – קורת גג אחת בית שמאי ובית הלל על אף חילוקי הדעות.

אני בחורת לסיים בסעיף השלישי של עקרונות קהילת ידידיה: – "  דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, י"ז): התורה מחנכת אותנו לרדוף שלום בית, שלום בחברה, שלום בין העמים. השימוש ב"דרכיה" במקום ב"דרכה" וב"נתיבותיה" במקום בנתיבה מלמדנו שבתוך המסגרת התורנית, ההלכתית והקהילתית ייתכן ריבוי דעות. גם בתנאים של מחלוקת ראוי לשמור על כבוד הזולת."