לפני כשישה שבועות קיבלתי מייל מדינה ווינר עם רעיון להצעת פשרה בקשר לתפילת קבלת שבת בהובלת אישה. נפגשתי עם דינה פעמיים לדבר על הצעה זו, אך לאחר חשיבה רבה הבנתי שלמרות שזו הייתה הצעה שקולה וסבירה שלקחה בחשבון את שני הצדדים לעניין, החלטתי שאינני יכולה להציג את ההצעה יחד איתה בגלל הבעיות הלוגיסטיות הרבות שראיתי בה. אני מבינה שמאז ההצעה עברה כמה שיפוצים.
בכל אופן, הרעיון לכשעצמו, והעובדה שדינה – ועוד אחרים – הסכימו לשבת ביחד לדבר ולהציע הצעות שיהיו מקובלות על שני הצדדים הייתה בשבילי מעודדת מאוד. החלטתי שאני אענה להזמנה לקחת חלק בתהליך זה ואני ממשיכה לקוות לתוצאה חיובית. אני יודעת שאין פתרונות קסם. כל אחד שמאמין בפשרה יצטרך לוותר על משהו כדי שהפתרון המיוחל יהיה מקובל על כמה שיותר חברי קהילת ידידיה, כדי שנוכל להמשיך לחיות ולהתפלל ביחד. לפי דעתי, להתייחס לסוגיה חשובה זו כמשחק סכום-אפס בו מישהו חייב להפסיד ומישהו חייב לנצח, ולהביא פתרון שמקובל על צד אחד בלבד, ירחיק חברים יקרי-ערך ובסופו של דבר רק יחליש אותנו כקהילה.
אני רוצה להודות לכל אלו שתרמו מזמנם לשבת ולחשוב ביחד ולקחו בחשבון את הקהילה כולה, ובמיוחד את כל אלו שמוכנים לוותר על קצת ממה שהם רוצים לעמצם, כדי שנוכל לחזור להיות קהילה מגובשת ומכילה, למען עצמנו ולמען הדור הבא.
לפעמים קשה מאוד להכריעה ולא תמיד יודעים מהי ההחלטה הנכונה, אבל זה לא אומר שלא מנסים. אני מבקשת מכל אחד ואחת פה היום לחשוב טוב טוב על ההצעות שמעלים חברי הקהילה, ובואו ונראה אם אין דרך שנוכל להתקדם ביחד לקראת פתרון הוגן שיהיה מקובל על כמה שיותר חברי הקהילה.